כשמסתכלים על ציוריו הדרמטיים, אך הארציים כל כך, של מיכלאנג'לו מריזי דה קאראווג'ו (1571–1610)
המכונה "קאראווג'ו", על שם עיירה קטנה ליד מילאנו, אי אפשר שלא לחזור ולהסתכל על רגלי הקדושים והקדושות שלו ולא סתם על רגליהם האנושיות השריריות, המסוקסות, אלא בעיקר על כפות רגליהם המלוכלכת ממש המופנות לעברינו.
שלא תחשבו שהכנסיה הקתולית, שהזמינו ממנו ציורים בנושאים דתיים, אהבה ציורים אלה. לא פעם ביקשה ממנו לתקן ו"לנקות" את רגליהם החשופות ולעדן את דמויותיהם.
נכון כפות רגליים חשופות ולכיוון הצופה של קדושים, ושל ישו המת כבר נראו באיטליה הרנסאנסית כמו אצל אנדריאה מנטניה, אבל עם לכלוך של עפר, בוץ ואפר, כאילו הקדושים היו עניי ודריי הרחוב, הקבצנים המסמרטוטים והמלוכלכים, זה לא נראה לפני קאראווג'ו
אז חקרתי קצת מדוע אמן צעיר המגיע לרומא ומנסה לפלס לעצמו דרך כאמן ולהתפרנס מציוריו, הרשה לעצמו לעשות זאת. האם רק בשל מזגו הסוער ואהבת חיי הרחוב כגון זונות, הימורים, קרבות אגרופים וסתם הוואי יום יומי.
אבל לא, הוא לא עסק בהם כנושא בפני עצמו, אלא השתמש באנשים מהרחוב להיות לו מודליסטים בציוריו המיתולוגיים והנוצריים הדתיים.
ואז קראתי שוב עליו, מאיפה בא. וגיליתי מושג שלא הכרתי קודם את ה"פאוֹפריזם" (Pauperism).
מונח סוציולוגי-דתי המתייחס למצב של עוני קיצוני, תלות מוחלטת בצדקה, וההשקפה הנוצרית סביב מצוקה חומרית ורוחנית. המושג נגזר מהמילה הלטינית pauper (עני/דל).
הקשר בין קארוואג'ו (Caravaggio) למושג פאופריזם (Pauperism - עוני קיצוני, אביונות) הוא אחד המפתחות החשובים ביותר להבנת המהפכה האמנותית והדתית שלו בציור הבארוק.
בעוד שהרנסאנס נטה לייצג את הקדושים והאירועים המקראיים בצורה אידיאלית, אצילית ומרוחקת, קארוואג'יו עשה בדיוק את ההפך: הוא כיוון את הזרקור ישירות אל העוני והדלות האנושית, במה שנתפס לעיתים קרובות כ"תאולוגיה של עוני" (Pauperist theology) ובאמצעות הקומפוזיה, הפרספקטיבה, ומשחקי האור והצל שלו הוא ערב וקירב את הצופה הן פיזית, אופטית ורגשית.
הדיון סביב עוני ופאוּפריזם בנצרות מתחלק למספר רבדים מרכזיים:
צדקה וחסד: הנצרות רואה במתן צדקה (Charity) חובה מוסרית ורוחנית מרכזית. עזרה ל"אביון" ולחלש היא דרכו של המאמין לחקות את ישוע.
"עוני קדוש" (Holy Poverty): בניגוד לפאופריזם (שנתפס לעיתים כמצב של תלות משפילה ומצוקה), מסורות מסוימות, כמו זו הפרנציסקנית, קידשו את ה"עוני הקדוש" – ויתור מרצון על רכוש חומרי כדי להתקרב לאל, כמו תנועת הנזירות בכלל והפרנצ'סקנית בפרט.
בשנים בהם עבד קראווג'ו, רומא הקתולית היתה בשלב תגובה של קונטר - רפורמציה, נלחמה ברפורמציה והגדילה ופיארה את כנסיותיה וקדושיה עשרות מונים.
מול הפשטות של הרפורמציה הלותרנית, האוונגליסטית/פרוטסטנטית, ראתה הכנסיה הקתולית בעוני ובפאופריזם תוצאה של חטאים אישיים, היעדר מוסר עבודה, או אי-לקיחת אחריות אישית.
היא ניסתה למחוק מציוריה את העוני ולהאדיר ולפאר את הקדושים, הכמורה והכנסיה מחדש, לנקות אותה תרתי משמע מהשפעות הפשטות והשיוויוניות של הרפורמציה הלותרנית.
קרוואג'ו היה מודע והכיר הלכי הרוח הללו, כמי שבא מצפון איטליה, ראה בעניים אנשים ארציים בעל כורחם, הנאבקים על קיומם האנושי והמוראלי ולא ייצורים חסרי מוסר ואחריות, פסולים, המקלקלים את הסדר האלוהי והחברתי, אלא להסתכל להם ישר בעיניים, או אם תרצו, ממש בכפות הרגליים.
כשהיינו מבקרים באופיצי ו/או בכנסיותיה של רומא, לא יכולנו שלא לשוב ולהתבונן כיצד כפות רגלי הקדושים העירומות והמלוכלכות הופכות לעוגני התבוננות מופלאים.
כל הזכויות שמורות @