הציור המופיע בפוסט אני כותבת בעקבות יואב בר-חיים, סופר, שכתב עליו בפרוטרוט ובהרחבה.
אני רק מוסיפה קצת מתפיסתי על הציור המעולה הזה הפחות מוכר של פדריקו דה-מונטפלטרו, דוכס אורבינו.
הנושא הוא דיוקן מוזמן.
הציור מציג את פדריקו דה מונטפלטרו (Federico da Montefeltro), דוכס אורבינו המפורסם, יחד עם בנו הצעיר והיורש שלו, גווידובלדו (Guidobaldo).
הציור מתוארך לסביבות שנת 1475 שנמצא בגלריה הלאומית של מארקה (Galleria Nazionale delle Marche), השוכנת בתוך ארמון הדוכס (Palazzo Ducale) בעיר אורבינו שבאיטליה.
זיהוי הצייר המדויק נמצא במחלוקת ארוכת שנים בין חוקרי אמנות, והוא מיוחס לרוב לאחד משני ציירי חצר שפעלו באורבינו באותן השנים:
יוסטוס ואן גנט (Justus van Gent) – צייר פלמי (מארצות השפלה).
פדרו ברוגטה (Pedro Berruguete) – צייר ספרדי.
בשל כך, הציור משלב טכניקות ציור של הרנסאנס האיטלקי עם הריאליזם והדיוק האופייניים לציור הפלמי והספרדי של אותה תקופה.
הייחוד המרכזי של היצירה טמון בניגודיות הסמלית ובהצגה הכפולה של הדוכס, המעבירה מסר פוליטי ותרבותי גם יחד:
השילוב בין סייף לספר (הלוחם וההומניסט): פדריקו מוצג כשהוא לבוש בשריון אבירים מלא, עוטה גלימת דוכס חגיגית, ואוחז בחרב – סמלים לכוחו הצבאי, לביטחון המדינה וליכולותיו כמפקד צבאי (קונדוטיירו) מהולל.
מצד שני, הוא יושב וקורא בריכוז בספר גדול (כתב יד מפואר, אולי ספר קודש), המונח על מעמד עץ. שילוב זה מציג אותו כאדם הומניסט, משכיל, שוחר דעת ודת, המאזן בין חיי המעשה והמלחמה לחיי הרוח והחשיבה.
במושגים הרנסאנס - "ויטה אקטיבה" ו"ויטה קונטמפלטיבה".
היסטוריון האמנות מרצ'לו סימונטה טוען שהדוכס מוצג כסו. גורגיוס הקדוש. והספר הוא איוב (Moralia in Job).בחירה זו אינה מקרית ונושאת משמעות פוליטית ואישית עמוקה עבור הדוכס:
ספר איוב והשליט האידיאלי: החיבור עוסק בהתמודדות עם סבל, אמונה איתנה וצדק קוסמי. עבור שליט ולוחם כמו פדריגו, הקריאה בטקסט זה מציגה אותו כריבון נוצרי אדוק וסטרואיקני, המנווט את מדינתו מתוך חוכמה אלוהית ורוחנית ולא רק מתוך כוח צבאי גרידא.הניגוד המכוון בציור: הספר פתוח לרווחה ומודגש מאוד כדי ליצור ניגוד ישיר לחליפת השריון המלחמתית שבה הדוכס לבוש.
שילוב זה נועד להמחיש את קונספט הרנסנס של "הנסיך ההומניסט" – אדם המצטיין הן באמנות המלחמה ובקיא בעולם ההגות. סמל הסטטוס של הקודקס: מעבר לתוכן, הספר עצמו הוא "קודקס" (ספר כרוך) עשיר ויוקרתי ביותר שנכתב בכתב יד על גבי קלף, סמל לעושר העצום שלו. פדריקו החזיק באורבינו את אחת הספריות הפרטיות הגדולות והמפוארות ביותר באירופה של אותה תקופה, שכללה למעלה מ-1,100 כרכים.
בחזרה לציור: הפרופיל המפורסם: פדריקו מצויר תמיד מהפרופיל השמאלי שלו (כפי שניתן לראות גם בציור המפורסם של פיירו דלה פרנצ'סקה המזבח בררה). הסיבה לכך היא שבטורניר אבירים הוא נפצע קשה, איבד את עינו הימנית וחלק מגשר האף שלו נשבר. כדי להסתיר את העין החסרה ולהציג חזות מכובדת, הוא הקפיד להצטייר רק מצד שמאל.
ככה זה ברנסאנס - תיאור המציאות תוך כדי שאיפה ליפה ולשלם שנתפס גם כראוי
בציור אב ובנו בשנים ההן היתה חשיבות רבה להצגת ההמשכיות השושלתית: הילד הקטן, גווידובלדו, לבוש בבגדי מלכות מפוארים ומשובצים בפנינים ואוחז בשרביט. נוכחותו בציור נועדה להפגין את יציבות השושלת של אורבינו ואת העובדה שיש לפדריקו יורש לגיטימי ומוכן לשלטון.
הריאליזם הפלמי המהפנט: שימו לב להשתקפויות האור המדויקות על שריון המתכת המבריק, למרקם הבד של הגלימה, ואפילו לקסדת הלוחם המונחת לרגליו – כולם מציגים רמת דיוק יוצאת דופן בפרטים הקטנים.
חלפו רק עשרות שנים שהציור קנה את מעמדו כמתאר מציאות כהווייתה, ולא רק כמייצג סמלי שלה. זאת עשה בריאליזם בלתי מתפשר יחד עם הגדרה מחודשת של איך ראוי לתאר כל נושא, דתי ו/או אזרחי/ארצי, כאן דיוקן (כפול), שהיה כשלעצמו נושא רנסאנסי חדש.
היום עושה זאת המצלמה בקלות דעת וקליק אחד. ענייני מוסר, מה ראוי ומה לא, אינם מעניינים את המצלם ולא את הקהל, כמה שיותר "פורנוגרפי" חודרני, מעוות, פצוע ומדמם, עדיף .