שמות רבים לחג השבועות: חג הקציר, חג הביכורים, חג מתן תורה, עצרת, כי עוצרים את ספירת העומר ועוד.
זהו חג חקלאי, אחד משלושה הרגלים לבית המקדש.
במגילת רות, בולט סיפורה של רות המואביה עם נעמי חמותה.
זהו סיפור יפה על הקשר שנרקם בין הנשים מפעים במיוחד על רקע השבר שאירע במשפחתן.
המדרש היהודי מדבר על בחירת רות המואביה הזרה שהתאלמנה מבעלה, אך הולכת עם חמותה היהודיה נעמי, מחבל יהודה.
כסמל לבחירה חופשית באמונה היהודאית.
מבחינתי, זהו סיפור הישרדותן של נשים, המלמד יותר על מעמדן הנמוך בסדר החברתי פטריארכלי וחוסר זכויותיהן בחוק בימי התנ"ך ועד ימינו, במקומות שונים בעולם.
מי שהפך את הסיפור הזה לרלוונטי בימיו, הוא הצייר פרנסואה מילה בציורו "המלקטות" ציור בשמן על בד, משנת 1857.
כדאי להיזכר בסיפור התנכי:
מגילת רות נפתחת בתיאור קשה של התעלמות מחסרי היכולת והעניים.
שתי נשים עניות מגיעות לעיר, האחת נוכרייה, מואביה, בת לעם שכן, אך שנוא ומוחרם.
האחרת מוכרת אך מנוכרת – "הֲזֹאת נָעֳמִי?". מטען של מרירות וכעס נושאים בני העיר כלפי האישה המבוגרת, והם מדברים עליה, על שתיהן – "וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן".
אנשי העיר אינם מדברים בהן טובות. הם אינם מרחמים עליהן.
הימים הם דווקא ימים של שפע, השדות גדושים בתבואה "וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים", אך הן נותרות רעבות, איש אינו מפריש להן מן התבואה הקצורה.
לאישה המבוגרת, נעמי, בת המקום, יש קרוב משפחה עשיר שיוכל לסייע להן עד שתיקלטנה בעיר. "וּלְנָעֳמִי מוֹדַע לְאִישָׁהּ אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ וּשְׁמוֹ בֹעַז".
אך האיש, גיבור החיל, אינו מסייע להן מיוזמתו. הן רעבות. אף אחת מן השכנות אינה מכניסה אותן לביתה או מאכילה אותן.
"וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל נָעֳמִי אֵלְכָה נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳטָה בַשִּׁבֳּלִים אַחַר אֲשֶׁר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינָיו וַתֹּאמֶר לָהּ לְכִי בִתִּי:
היא מודעת ליופיה ומנסה למשוך את תשומת לבו של בעל השדה וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים.
וַיִּקֶר מִקְרֶהָ חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ".
היא מכוונת עצמה לחלקת השדה של בועז ומפתה אותו.
התנ"ך והאמנות נוטים להציג
את הסיפור כרומנטי, של התאהבות בועז ורות.
אבל למעשה, הצעירה הנוכרייה יוצאת ללקט אחר הקוצרים שאריות קציר, כאחרונת הקבצניות.
עניות ודחויות,
כך נפתחת מגילת רות, בתיאור קשה של התעלמות ו/או ניכור ונקמנות חברתית כלפי הסובל והדל.
בהמשך המגילה, מתגלה השפע שאנו נהנים ממנו יחד עם אווירת החג שבו המגילה נקראת, ומעמעם את המסר החברתי-מוסרי העולה מהפרקים הראשונים.
באמנות הנוצרית הרבו לתאר את יופייה של רות, את הפרידה הדרמטית של רות ושל נעמי מעורפה, ואת המפגש בגורן עם בועז.
רק אמנים מעטים השתמשו בסצנה זו לשיקוף המצב החברתי, כמחאה חברתית העולה מסיפורן של שתי הנשים השבות משדה מואב ואיש אינו מושיט להן יד לעזרה.
אחד האמנים בזרם המכונה "ריאליזם חברתי" שכן עשה זאת, היה האמן הצרפתי ז'אן-פרנסואה מילה (Jean-François Millet
(1814־ 1875),
ביצירת המופת שלו "המלקטות" המוצגת במוזיאון ד'אורסה בפריז.
הציור בשמן על בד, בגודל : 1,10 מ', גובה: 83 ס''מ.
היצירה אינה עוסקת ישירות בסיפור רות ונעמי, אך בהחלט מהדהדת אותו.
וגם שמילה עסק בסיפור זה בהרחבה, למשל מנוחת הקוצרים בו בועז ורות נחים בשדה לאחר קציר.
זו יצירה נטורליסטית, כלומר מתבוננת בטבע ובמה שמאכלס אותו, בני אדם ובעלי חיים, צומח. הקומפוזיציה מושלמת, והתבוננות במעמד הנמוך, הכפרי, האיכרים והאיכרות כה הרמוני עד כדי התמזגותם עם הטבע. יפויי שלהם ואפילו השגבתם למעמד קדושים, קדושי עובדי האדמה מאפיינים גישה זו.
ציור "המלקטות", ז'אן פרנסואה מייה, 1857 הוא נציג מופלא של ציור כזה.
במבט ראשון: יום קיץ, שלוש נשים מלקטות בשדה. ברקע שלוש ערמות חציר המהדהדות את דמויות הנשים.
האמן השתמש בגוונים פסטליים, נעימים לעין, בנה יחס קלאסי בין רוחב וגודל משטח השמים לבין האדמה ("חתך הזהב"), ויצר סימטריה בין דמויות הנשים לערמות החציר מאחור. כך בנה תחושה של הרמוניה בין הנשים לבין הטבע המבוית הנפרש לרגליהן ומאחוריהן. התמונה רבת היופי של מייה משרה על הצופה רוגע והרמוניה.
במבט שני: הנשים הכפופות לבושות שמלות העשויות בד פשוט וגס כמו גם כיסוי ראשן. הן נעות באיטיות, אינן יוצרות קשר זו עם זו, ועיניהן מוסתרות גם מעינינו, הצופים.
אך אם מתבוננים היטב, פני האישה מימין כהים, האם בשל הימצאותה בשמש זמן רב או אישה שחורה, שפחה? כנראה שלא עסק בזה.
ברקע, בצד שמאל, נראים פועלי השדה האוספים את התבואה לאחר הקציר!
בצד ימין, ניצב פרש רכוב על סוס המשקיף על השדה. זהו כנראה בעל הקרקע. השדה הקצור כמעט ריק משיבולים, והנשים אוחזות בידיהן עומרים דקים. ייתכן שהלקט כבר נלקט לפני בואן, למעשה אוספות את השאריות שנותרו!
אנחנו מתחילים להבין שהנשים המלקטות עניות מאוד ואולי בודדות. הן נעות לבדן במרחב השדה, והגברים צופים בהן ואולי אפילו מפקחים על מעשיהן ממרחק רב.
שלוש הערימות הענקיות מבליטות את עניותן של שלוש הנשים. שפע היבול שמור לבעליו בלבד. הצופה מבין שהנשים עניות ודחויות, אף שהאמן הנטורליסטי, המייפה את המציאות, אינו מדגיש את סבלן אלא את יפי השדה ואת הקצב הרך של תנועתן כמעריץ אותן.
בצרפת, באמצע המאה ה־19, הנשים המלקטות אחרי הקציר היו שייכות לקיום שעל גבול הסדר החברתי, לא היה להן מעמד בסדר הפטריארכלי. החוק והנוהג בצרפת קבעו מדורי דורות את חוקי הלקט: בעלי השדה היו מפרישים מהיבול את המעשרות ואת המיסים, ורק לאחר מכן היו "עניים ראויים" מוזמנים ללקט בשדה בידיהם (ולא בעזרת מגרפות או כלי כלשהו), למשך יום־יומיים בלבד אחרי תום הקציר.
אפילו ממתן צדקה צנועה זו, שנקבעה בחוק, ניסו בעלי השדות להתחמק. הם רצו לחלק את הלקט לנשות המשפחה, לפועלים, או לאפשר מרעה בקר על השדה.
מילוי החוק לווה במתח ובסכסוכים לאורך שנים. לבסוף הושגה פשרה: זכאיות ללקט רק נשים נזקקות שאינן כשירות לעבודה, השייכות לקהילה המקומית. להגדרה "נזקקות" ענו נכות, קשישות, אלמנות עם ילדים ואִמהות לא נשואות.
צרפת שאחרי המהפכה הצרפתית השניה העלתה שאלות על מעמדות ומצבים חברתיים חדשים לאחר שכל הסדר החברתי התערער.
באמנות היה זה גוסטאב קורבה, מילה, דומייה ומעטים אחרים התייחסו לנושאים אלו באמנות.
מייה חושף את הנשארים מאחור את העניים ואת הדחויים. בסדרת תמונות המתארת את השוליים שחיים מחוץ לסדר החברתי, המשפחתי, הוא הציג אמנות חדשנית וחתרנית המאתגרת את הסדר הפוליטי־חברתי הקיים.
לדברי לאה דובב, בספרה "אמנות בשדות הכוח", יצירה זו נחשבה בזמנה כחתרנית ועוררה גל של תגובות שליליות. התמונה נמכרה בקושי, ותמורת מחיר זעום. תוך 30 שנה היא נמכרה שוב (יחד עם יצירה נוספת של מייה, "תפילת ערבית") במחיר שיא, ולבסוף נקנתה על־ידי מוזיאון הלובר והפכה לסמל של הפטריוטיות הצרפתית.
היצירה מביעה התרסה פוליטית. כך הובנה עם הצגתה, ולכן נדחתה. אך לאחר שהממסד אימץ אותה אל חיקו בחום, ההשפעה המחאתית שלה התעמעמה והיא הפכה לסמל של שינוי הסדר החברתי המלכותי לעממי ושיוויוני.
בוא נחזיר את המחאה כלפי העוולות החברתיות והמוסריות של השלטון העכשווי כלפי היישובים בצפון, החקלאים, המחלבות, בתי עסק קטנים, התוצרת הישראלית. נחזיר את החוסן הלאומי הכלכלי ונזכור את מי שהיו החטופים החיים במנהרות, משפחות החטופים והנרצחים, למשפחות שכולות, לפצועים בגוף ובנפש הזקוקים עדיין להחלמה, לשמירה ולשיקום היישובים בצפון ובעוטף, לעזרה, לתמיכה שלנו, באין מדינה שתעשה זאת.
כל הזכויות שמורות @